החוק העוסק במזונות בן זוג הוא החוק לתיקון דיני משפחה – מזונות אישה ואולם, כמו בעניין מזונות ילדים, גם כאן הוראות החוק חלות על מיעוט וזאת לאור הוראותיו של סעיף 2(א) לחוק הקובע: " אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה."
מה הוא דין אישי? במדינת ישראל, בשונה מרוב במדינות המערביות, רובנו משוייכים לעדות דתיות. כך לדוגמא יש עדה דתית ליהודים, למוסלמים, לנוצרים קתולים, לנוצרים אורתודוקסים ולדרוזים. כלומר כאשר מוגשת תביעת מזונות לביהמ"ש ראשית כל עליו לקבוע לאיזו עדה דתית שייכים הצדדים ולפסוק בשאלת המזונות בהתאם לדין הדתי של אותה עדה דתית.
במקרה של בני זוג נשואים הרשומים כיהודים לא יחולו הוראות החוק אלא הוראות דין תורה שהוא הדין האישי של העדה הדתית היהודית.
גם בנוגע לחובת המזונות דין תורה נוטה, לכאורה, לרעת הגבר שכן החובה לזון את האישה היא חד צדדית ואישה אינה מחוייבת לשלם מזונות לגבר. ואולם, בניגוד למזונות ילדים, במקרה זה קיים גורם מאזן: עפ"י דין תורה גבר זכאי לקבל את "מעשה ידיה" של אשתו כלומר את הכנסותיה. לכאורה אישה עובדת אמורה, עפ"י דין תורה, למסור את כל הכנסותיה לבעלה והוא מנגד חייב לשלם לה מזונות. מסיבה זו פעמים רבות פוסק ביהמ"ש או ביה"ד הרבני כי האישה אינה זכאית למזונות פשוט היות והיא עובדת ומחזיקה במשכורתה. עקרון זה נקרא "צאי מעשיי ידייך במזונותייך" ומשמעותו שהאישה לא תמסור לבעל את שכרה אך מנגד גם לא תקבל ממנו מזונות.
אישה זכאית למזונות רק כל עוד היא נשואה – לאחר הגירושין פוסקת מייד זכאותה למזונות. בנוסף יתכנו מקרים נוספים בהם יפסק כי האישה איבדה את זכאותה למזונות כמו למשל במקרה בו האישה בגדה בבעלה או שעזבה את הבית ללא הסבר המניח את דעתו של ביהמ"ש או ביה"ד.
